איך לטפל בבעיות למידה ובמצבים נפשיים מהשורש.
 
כללי
עולם הטיפול הנפשי מושתת על ההנחה שיש מבנים אישיותיים שהם "פגומים" ויש ל"תקן" אותם באמצעות טיפולים שמיועדים במדויק, לטפל באותם ה"מבנים הפגומים".
מטרת מאמר זה היא להציע זווית ראיה שונה, שאין בה מקום למושגים כמו לקוי או פגום או חולה וכו'', בכל האמור להתנהגותם של אנשים. מה שרואים זה הסימפטום ואין טעם ל"תקן" אותו. שיטת "למידע" מזהה את ההתנהגויות ה"חריגות" לכאורה, כמבנים קשיחים במוח ומכוונת לשנות את התבניות האלו, שינוי של קבע, למימוש של החלום שתמיד רצינו בו, אבל לא הצלחנו לממש.
מבוא
כאשר ילד נדרש לפעול בניגוד לרצונו, הוא בדרך כלל יגיב באחת משלוש הדרכים:
  • מלחמה – בכי, צעקות, מכות וכו'.
  • קפיאה  - התנתקות מהסיטואציה וחוסר שיתוף פעולה
  • בריחה – נטישת הסיטואציה ועיסוק בנושא אחר.
במידה רבה גם המבוגרים יגיבו כך, בתחומים שונים של חייהם. בשלש המקרים, זו התנהגות שבסופו של דבר פוגעת בילד או במבוגר שנוקט בה. הוא אפילו יכול לדעת מראש שזה יפגע בו ובכל זאת ימשיך באותה הדרך. מה אם כן גורם לכך שאנו פועלים, לכאורה במודע, בדרך שפוגעת בנו?
האתגר
המבנה שתואר מרמז לדעתי על כך שבמקרים אלו נוצר פער בלתי ניתן לגישור, בין הדרישה מהילד או המבוגר, לבין מה שהוא יכול, או חושב שהוא יכול לבצע. זה גורם לדיסוננס בלתי פתיר.
ההשערה שאני מעלה היא שבמקרה  שבו נוצר דיסוננס בלתי פתיר, בכל רמה שהיא (לאו דווקא רמה שאנו מגדירים כהישרדותית) מופעל מנגנון השרדותי, הרפלקס הכי בסיסי  שהוא מנגנון ה FFF. (Fight, Freeze, flight). המנגנון ההישרדותי הזה מפעיל שלוש צורות שונות של התנהגויות בעת מצוקה קשה - לחימה, קפיאה או בריחה.
ציטוט מויקיפדיה "תגובת "הילחם או ברח" (באנגליתFight or Flight; נקראת לעתים "הילחם, ברח או קפא", באנגליתFight, Flight or Freeze) היא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תבנית של שינויים גופניים, כחלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, אשר מכין את האדם או את בעל-החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית."
מה גורם לתלמידים  שניכר בעליל שיש להם פוטנציאל קוגניטיבי גבוה, להיות בלתי ניתנים ללימוד, לפתח מגוון התנהגויות שנמצאות תחת הכותרת של "הפרעות / לקויות קשב וריכוז? האם ילד שלומד היטב, זה אומר שאין לו לקות וילד מאובחן קשב וריכוז, הוא "לקוי"?
מדוע קשה להיות שמח, רגוע, עם בטחון וביטוי עצמי ואיך זה שכל כך קל ליפול לדיכאון, לחוות התקפי זעם, לברוח מהמציאות אל האוכל, המיטה, ולהרגיש תחושת סבל כה גדולה? האם להיות שמח ורגוע זה להיות בריא מנטלית ולהיות מדוכא, זועם וכו', זו מחלה?
הפתרון
אני מעלה כאן השערה שעיקרה הוא שדיכאון, התקפי זעם, ADHD והתנהגויות "חורגות" אחרות, אינן מחלות ואינן לקויות. ברובן אין צורך לטפל ככאלה שכן ההשפעה מכוונת רק לצורה שבה הגורם ממומש ולא באמת פועלת על ביטול השפעתו המזיקה של הגורם האמיתי להפרעה, שהוא חוסר היכולת לסגור את הפער שבין המצוי לרצוי. חוסר היכולת הזו לסגור פערים, קיימת בתחומים רבים ובו זמניים אצל כל בני האדם ונוצרת עקב פגם בתהליכי הלמידה, בתקופות הגיל השונות.
למידה היא כל מה שמשפיע על המבנה וההרכב של תבניות המוח שלנו. תבניות אלו מפעילות אותנו בצורה אוטומטית ולכן כבר כלולות בהן מראש, כל המגבלות שבאות לידי ביטוי בהתנהגויות שלנו.
תהליך הלמידה הינו תהליך של יצירת פער שיוצר דיסוננס וסגירתו של הפער על ידי בנייה או עדכון של תבניות המוח. בתוך תבניות אלו, נשמרות במקביל, החוויה (הזכרון) שיצרה את התבנית יחד עם דרך הפעולה "שעבדה בהצלחה". דבר זה מבטיח שבכל פעם שאותו גירוי יקלט, החוויה (הזכרון) שנחוש וההתנהגות שתופעל, תהיינה קבועות ולא משתנות.
הבשורה הרעה היא שאין לנו דרך פשוטה, בניהול עצמי, לשנות או לבטל את התבנית. לכך אחראי מעגל זדוני שמחזק את התבנית, גם אם היא מופעלת, במטרה לבטל אותה. השמירה על מה "שכבר עבד", היא הציווי העיקרי.
למימוש תהליך הלמידה, קיים "מנגנון על" שמנהל את התהליך. בנייתו של מנגנון העל הזה היא חלק מתהליך הלמידה וככל שהמנגנון מבשיל, כך יכולת סגירת הפער העצמית, מתחזקת.
"מנגנון העל" הוא למעשה תבנית מוח עצומה, שנבנית תוך כדי "הקלטה" של כל תהליכי הלמידה, שעובדו במוח. בתחילת הדרך, התהליכים איטיים וההורים הם שיוצרים את הפער והדיסוננס, באמצעות שאילה של שאלות, הצגת פתרונות ומתן היזון חוזר. הפערים הם בסדר הגודל שהילד יכול לסגור אותם. כל עוד הוא אינו מסוגל, ההורים סוגרים את הפער עבורו, עוקבים אחר תהליך הלמידה ונותנים פידבק.  כבר אז יכולים ההורים לראות שאם הם יצרו פער גדול מדי, אחת משלוש ההתנהגויות שהוזכרו לעיל, אכן מתממשת.
כאשר נוצר דיסוננס בלתי פתיר, הוא לא ניתן להכלה ולכן תופעל ההתנהגות האופיינית. אנו יכולים לראות זאת בכל תחומי החיים ואציין כמה:
ילד שמנגנון הלמידה שלו לא התפתח עקב אי הבנייה נכונה של המורים (הילד לא למד לשאול שאלות, לא למד למקד את הפוקוס שלו וכו'), נשאל שאלה שהוא אמור היה לדעת את התשובה. מאחר והתשובה לא נמצאת אצל הילד ובנוסף הילד לא מסוגל לבצע את הפעולה לבד, כי המנגנון שלו לא בוגר מספיק, הרי שהוא אינו יכול לסגור את הפער והדיסוננס הופך לבלתי פתיר. הילד יחוש מאוים וינקוט באחת משלוש ההתנהגויות. כמובן שככל שהוא ימשיך לפגר בחומר, הוא יקבל פחות תשומת לב ו"מנגנון העל" לא ימשיך להתפתח. מבחינת ההתנהגות שלו, ההתנהגות של ה FFF, תהפוך לקבועה על ידי בנייתה כתבנית מוח שתמשיך להגביל את הילד. תבנית זו כוללת תמיד את הזכרון של החוויה שיצרה את התבנית ואת הפעולה שננקטה, בו זמנית. בכל פעם שהוא יצטרך לענות על שאלה, שלא תהיה לו האפשרות לענות עליה, התבנית תופעל והוא יכנס לMode של ה FFF.  המעגל הזדוני שהזכרתי הוא שככל שהפעולה תחזור על עצמה, התבנית המחלישה תתחזק.
הדרך בה מערכת החינוך תפעל, תהיה כנראה בסופו של דבר לתת לו ריטלין. זה טיפול בסימפטום שהוא ההתגשמות של הFFF ולא הגורם האמיתי, שהוא גודל הפער. הדרך הנכונה תהיה לזהות את גודל הפער האמיתי, להבין מהו גודל הפער שניתן לניהול על ידי הילד ולפעול בשני מישורים:
  • לחלק את הפער לפערי משנה קטנים שאותם הוא יוכל לסגור באותה העת.
  • ללמד את הילד לשאול שאלות ולצור פערים, כדי לפתח את מנגנון העל.
אני מאמין שהריטלין עשוי להיות לבלתי נדרש ככל שהלמידה החדשה תתקדם.
דוגמא שניה היא אדם, גבר או אישה המחפש בן או בת זוג. יש לו או לה תמונה של מי הוא ה"אחר" המועדף, אלא שהאחר הזה אינו בר השגה  בעיניהם. נוצר דיסוננס בלתי פתיר ומנגנון ה FFF מופעל. אנו מכירים אנשים שוויתרו על זוגיות או קופאים כשהם מנסים ליזום קשר. האם זו מחלה? האם זו לקות? במה זה שונה מההתנהגות של תלמיד שפשוט לא למדו אותו ללמוד?
מי שחווה דיכאון, יודע שהמטלות הכי חיוניות בחיים נראות גדולות מיכולת הביצוע ואז הדיכאון נוכח. אבל גם אנשים בדיכאון, כאשר הם בעשיה ומצליחים לתת פתרונות ולהיות בפעולה, פתאום הדיכאון אינו נוכח. זה בדיוק המעבר מרפלקס ה FFF לתבניות הרגילות שפועלות בתחום של פערים שניתנים לסגירה.
בכל הדוגמאות שהצגתי וכמובן כל אחר יזהה דוגמאות רבות מחייו הוא, ברור שהטיפול בסימפטום, אינו אפקטיבי.
במאמר מוסגר, כנראה שאנו כבני אדם הרבה יותר דומים אחד לשני מאשר שונים. מי שמכיר את המתימטיקה של הכאוס (הפרקטל) מבין מהו שוני אין סופי, של חלקים דומים לחלוטין. הדמיון הזה גורם לכך שכאשר אנשים רבים, חווים חוויות דומות, תגובת ה FFF שלהם, תהיה זהה. כאשר אנשי מקצוע כפסיכולוגים מזהים את הדמיון, הם מניחים שיש כאן כשל שהוא מובנה ועומד בפני עצמו ולכן מטפלים בסימפטום במקום בשורש הבעיה. זה לא פותר את הבעיה המקורית (דיסוננס בלתי פתיר) ולא מצליח לבטל, לאורך זמן, את תקפותה של התבנית הישנה ובודאי שלא מצליח לבנות תבנית חדשה ומקדמת
המימוש
שיטת העבודה הטיפולית המוצעת היא הלמידה הטרנספורמטיבית, http://www.eduscience.co.il/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99.html
 שיטה זו פועלת על השורשים של תבנית המוח, מעקרת את ההשפעה של רפלקס ה FFF מהתבניות הישנות, כך שהתבניות הישנות מאבדות את כוחן ומתחילה להיווצר תבנית חדשה. למטפל המנוסה במצב זה, ישנה האפשרות, לעצב בתאום עם המטופל, את התבנית החדשה, כך שהיא תהיה מקדמת ומועילה.
השיטה פועלת באמצעות יצירה של רכיב טרנספורמטיבי בתוך תבנית המוח המגבילה, דבר שיבטל את השפעת התבנית הזו ויחייב את המוח לצור תבנית חדשה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 















אני מזמין אתכם לפגישת הכרות, ללא תשלום, בה תוכלו ללמוד עוד על הדרך שבה תוכלו, אתם וילדיכם, להיות מאסטרים בלמידה ובסגירת פערים. תלמדו כיצד ניתן להתמודד עם המציאות, בצורה שמתאימה לכם ולוותר על הסבל.
אנא התקשרו 054-7855144, או כתבו למייל yigalef@gmail.com ועשו הבדל בחייכם ובחיי האנשים שאתם אוהבים.
 
 
יגאל אפרתי מאמן טרנספורמטיבי  אימון אישי, משפחתי ועסקי. 054-7855144 , yigalef@gmail.com ,  רבי עקיבא 5 הרצליה 46423